יש שני סוגים של קוראי ספרים – יש את אלו שקוראים את הפרק הראשון כדי להכיר את הדמויות, קופצים לעמוד האחרון כדי לדעת מה קורה בסוף ואז קוראים את כל מה שבאמצע. הסוג השני לעומת זאת, הוא החושש מספויילרים, הוא יקרא את הספר עמוד אחר עמוד בדיוק כפי שנכתב.
כמו בקריאת ספרים, בדיוק ככה אני מרגיש לגבי המלחמה הזו, יש פה ציבור אחד שיודע שזה יגמר אבל רוצה לעבור את כל הדרך והצד השני, שכבר הציץ בסוף, ראה שיש שקט בין ישראל והחמאס והחליט שאפשר לוותר על כל האמצע כי הם כבר יודעים איך זה יגמר.
הבעיה הגדולה עם לדלג אל סוף הספר היא שלמרות שאתה יודע איך זה נגמר, אין לך שמץ של מושג מה היו האירועים המכוננים שהובילו למצב. גם המלחמה בין יפן לארה"ב הסתיימה, לא לפני אירוע מכונן בצורה של שתי פצצות אטום שנפלו על הירושימה ונגסאקי. כן, גם אז בטוח היו מפגינים שצעקו בגנות המלחמה וקראו ללכת אל שולחן הדיונים, כאלה שידעו שבסוף המלחמה תיגמר הם רק לא הבינו שבדרך לשם יש צורך באירוע מכונן.
אי לכך, החלטתי לעשות בדיקה קצרה שכולנו באותו העמוד בספר הזה, אני יודע שכולכם הצצתם בסוף אבל בואו נראה איזה פרקים כבר קראנו.
החמאס השתלט על רצועת עזה בכוח. אל תזיינו לי בשכל על הצבעות דמוקרטיות ושילטון הרוב, כבר שכחתם איך חמאס חיסל אנשי פת"ח ברחובות? כבר שכחתם את אנשי הפת"ח שנאלצו לברוח על חייהם וביקשו מפלט בישראל? חמאס לא עלה לשילטון בצורה "דמוקרטית" חמאס עלה לשילטון בכוח הנשק. הבחירה הייתה ברורה, הצבע לחמאס או הבט אל הרובה ואף אחד לא אוהב להביט אל תוך קנה דרוך.
דמוקרטיה היא לא רק שילטון הרוב, היא גם נתינת זכות הביטוי למיעוט. הפגנה כמו שהייתה אתמול בסכנין ובת"א כנגד התוקפנות של צה"ל הן דוגמא מצויינת לבין מה שיש אצלנו לבין מה שיש אצלם. אתם לא רואים הפגנות בעזה נגד ירי הקסאמים לא כי אין מתנגדים, אלא כי מתנגד שיעיז למחות יוצא להורג כבוגד. אותו דבר חל גם לגבי אזרחים שמנסים להתנגד לחוליות השיגור, הם מוצאים את עצמם אל מול רובה ונאלצים לעשות בחירה מאוד ברורה – לחיות או למות, הקסאם ישוגר בכל מקרה.
הידברות היא הפיתרון אני שומע מכל עבר, במקום לירות צריך לדבר, לשבת למשא ומתן, לעשות הפסקות אש – רק חבל שאין פרטנר. אנחנו מנסים לדבר עוד מימי רבין (ז"ל) ובכל אותן שנים (14 שנה כבר?) נוכחנו לדעת שה"פרטנר" רק מתמרן אותנו ומנסה להשיג כוח נוסף. אני שונא להגיד כהנא צדק, אבל הוא אכן צדק. הנשקים שנתנו להם ב 96 ירו עלינו, הורדות של מחסומים וסגרים עלו לנו בפיצוצים בלב ערינו ואפילו עכשיו, כשהכל סגור וחנוק אנחנו עדיין חוטפים. הידברות? אבל עם מי? נקבו לי בשמו של נציג חמאס שניתן לדבר איתו, שאפשר לסמוך על המילה שלו ומן הסתם אצליח למצוא לפחות שלושה ציטוטים שלו קורא להשמדת ישראל והעם היהודי.
מעגל האלימות – גרפיטי היה מרוסס על קיר פעם שאמר משהו בסיגנון – ערבי התפוצץ בת"א כי אחיו נהרג ע"י חייל שאחיו נהרג ע"י מחבל מתאבד שאחותו נהרגה ע"י חייל… מעגל, אנחנו הורגים להם, הם הורגים לנו – סוג של ילדים בגן שמרביצים אחד לשני. אותו דבר לגבי רצועת עזה – הם יורים קסאם, אנחנו מורידים מכונית, הם יורים גראד, אנחנו מפוצצים ביניין – כמו בשאלת המי קדם למי – ביצה או תרנגולת, אין פה ממש התחלה ואם זה ימשיך ככה גם לא יהיה לזה סוף.
מלחמה – זה מה שיש פה עכשיו, זה לא קרב, זה לא מבצע, זה לא כניסה בראבק – זו מלחמה והדרך לנצח במלחמה היא שלום, ובשביל שלום … כמה עצוב… צריך מנצח. בשביל שאחד הצדדים יצא כמנצח צריך לשבור את מעגל האלימות הזה והדרך היחידה לעשות את זה – להגיב בצורה ששוברת את הכללים. כן, צה"ל הוא עליון על החמאס בצד הזה, יש לנו טנקים ומטוסים ומזלטים ומסוקים, חיסלנו להם כמעט 400 איש עוד לפני שהכנסנו חייל אחד לרצועה. אבל זה בדיוק הנקודה בלשבור את המעגל – כמו פצצות האטום על הירושימה שהיו תגובה לגמרי לא פרופורציונאלית למעגל האלימות ששרר שם, אבל הנקודה הובהרה והמלחמה נגמרה. זה בדיוק המצב שלנו מול עזה, התגובה שלנו היא לא אלימה במיוחד כי זה עוד שלב בלהראות למי יש יותר גדול אלא כי אי אפשר להמשיך לשחק בכאפות עם החמאס וצריך להוריד את הנבוט.
מנצחים – כשהכל יגמר, והעשן יתפזר, שני הצדדים יכריזו על עצמם כמנצחים. אנחנו נהיה משוכנעים שניצחנו כי יצאנו עם ידנו על העליונה, חמאס יהיה משוכנע שהוא ניצח כי למרות האובדן העצום שהוא ספג ועוד יספוג הוא ישאר בשילטון. הוא יכריז שכל התוקפנות הישראלית לא עזרה להכניע אותם והם שם להמשך המאבק.
הפסקת אש – שלב מטופש בדרך לשום מקום שבו שני הצדדים מסכימים לא לירות אחד על השני. הפסקת אש לעולם תחזיק עד שאחד הצדדים יחליט שהוא יצא הפראייר פה והוא חוזר למעגל האלימות – זה למה הקריאות להפסקת אש הן כה מטופשות – אנחנו לא צריכים הפסקת אש עם חמאס, ניסינו את זה כל כך הרבה פעמים ותמיד התוצאה התפוצצה לנו בפנים (במלוא מובן המילה). הפסקת אש איננה שלום, הפסקת אש היא חלק מהמלחמה שבו שני הכוחות בודקים את מצבם, ומכינים את עצמם לשלב הבא.
שלום – בסוף זה יקרה, וזה בדיוק מה שכתוב בעמוד האחרון של הספר, . השאלה כמה פעמים עוד נחזור על המעגל הטיפשי הזה של מלחמה – הפסקת אש – מלחמה. ונבין שכשמסיימים מלחמה בהפסקת אש – לא עשינו כלום.
לראות "פעילי שלום" זורקים חייל צה"ל מהסיפון הזכיר לי את התמונות הקשות 
